ים המלח הוא אגם מלח חסר מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני, ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין מוצא לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.

 

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם, ומפלס המים, נכון לתחילת 2013, עומד על 427 מטרים מתחת לפני הים. החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה.

לים המלח חשיבות רבה לתעשייה ולתיירות. הרכב מימיו שונה מזה של מי ים רגילים, וכולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום.

 

לאחר שבתחרות לקביעת שבעת פלאי תבל החדשים לא הצליחה ישראל להכניס אף אתר לשלב הגמר של התחרות, הוחלט במשרד התיירות להשקיע מאמצים רבים בתחרות לקביעת שבעת פלאי עולם הטבע. ברשימה המקורית הופיעו ים המלח, עין גדי וראש הנקרה, אך מתוכם רק ים המלח (אשר נרשם לתחרות בשטח ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית) עלה לגמר התחרות.

הממשלה אישרה תקציב של 8 מיליון שקלים כדי לממן את הקמפיין לקידום זכייתו של ים המלח. המשרד הקים אתר אינטרנט בשמונה שפות על מנת לקדם את הזכייה, ובנוסף נערכה תערוכת התיירות הישראלית IMTM-2011 בסימן הצבעה בעד ים המלח לשבעת פלאי עולם הטבע.

כמו כן נערכו פעילויות אומנותיות רבות בים המלח כדי להגביר את המודעות לחשיבות ההצבעה ולפרסומו של ים המלח בארץ ובעולם, כמו הפרויקט "הים העירום", שהוא צילום העירום שנערך ב-17 בספטמבר 2011 שנערך על ידי הצלם ספנסר טוניק למרות התנגדות מצד גופים שונים; בצילום השתתפו כאלף איש בחוף "מינרל" בים המלח, הסמוך למצפה שלם.

לו זכה ים המלח הייתה זכייתו בתחרות צפויה להביא לישראל שלוש מאות אלף תיירים בנוסף על אלו הבאים בכל שנה לישראל. ים המלח העפיל לרשימת 14 פלאי עולם הטבע, אך לא נבחר בין שבעת הזוכים.